הריון ומצבי סטרס

את ההריון הראשון שלי התחלתי ב 2019, ארצות הברית. הייתי רגועה, שלווה, בטוחה בעצמי ובגוף שלי. זה היה הריון טבעי. בדיקות טובות. היה משעמם תודה לאל. עבדתי באותה תקופה באלעל. ואז הגענו לאמצע פברואר והתחילו שמועות על וירוס נוראי במזרח שמדבק בצורה בלתי רגילה וכמובן מתפשט בעולם במהירות שיא במיוחד על ידי, טיסות.

המשרד שלנו הפך לחמ"ל שסייע לכל מרכזי אלעל בעולם עם שירות לקוחות לנסוע. ככה היינו כמה שבועות כשכל יום שעובר, אנחנו מוצפות במידע, מגיעות עם עוד משהו מגן עלינו, מתרחקות פיזית אחת מהשנייה והסטרס הולך וגדל. ואני. בהריון ראשון, לקראת חודש שישי. מתאוששת מאבל במשפחה שטלטל את עולמנו, מנסה להעביר עוד יום. באמצע מרץ סגרו את המשרד והעבירו אותנו לעבודה מהבית שהפך מהר מאוד לחל"ת ונפרדתי מהעבודה.

מצד אחד הייתי אסירת תודה. הצלחתי הוריד סטרס. הייתי בבית, לא נחשפתי לאף אחד ויכלתי להתרכז בי, בהריון, במחשבות על העתיד ובבית שלי. ימי הקורונה המאושרים.

אני כותבת וחושבת על זה שכמה לא ידעתי. לא הבנתי. לפני לידה ראשונה וילד ראשון. הייתי בתמימות בטוחה שהכל יהיה בסדר. בתכלס, לא ראיתי את הרופא שלי עד הלידה מלבד שיחות זום ( גם ככה בארה"ב יש פחות בדיוקות מבישראל, אז מילא ) והתחלתי להיות מוצפת מידע מהבית חולים בו הייתי מתוכננת ללדת על הכנה ללידה. כל יום היינו מקבלים מייל המעדכן כמה אנשים יכולים להגיע איתי לחדר לידה. עד יומיים לפני שנור נולד ( ונור נולד לפני הזמן אז בכלל הכל היה בהפתעה ) עוד עדכנו שרק היולדת בחדר. ללא ליווי. לא היה לי אוויר.

בהגעתנו ללידה ( לידת בזק, מהירה והזוייה ) עוד הצלחתי לריב עם האח בכניסה לבית חולים שלא ימדוד לי עכשיו חום כי אני הולכת ללדת על השטיח כניסה שלהם. כשעברתי למחלקת התאוששות נכנסה מנהלת המחלקה והסבירה בנימוס כי אנחנו פה בחדר בלבד. לא לצאת להסתובב במחלקה ויעדכנו אותנו פרטני מתי אנחנו יכולים לצאת הביתה ושזה יהיה מוקדם מהפרוטוקול. בגלל ענייני חום שלי ואנטיביוטיקה וכאלה, השאירו אותנו עוד 24 שעות.

וברוח הדברים האלו ונוספים שקרו בארצות הברית באותה תקופה, התחלתי את תקופת ההתאוששות שלי מהלידה וכניסתו של נור לחיים שלנו.

תינוק שרואה אותי דרך מסיכה ברחוב, ריח של אלכוהול גל בבית בכל פינה ובעיקר, בדידות שאין כמותה.

חשבתי שבזאת סיימתי את חווית ההריון בסטרס שלי.

עד שניסיתי להיכנס שוב להריון, שזה היה תהליך בפני עצמו. סטרס מעולומות אחרים. חוויות אחרות, מאוד אישיות אך שותפות לכל מי שנכנסת לעולם הפריון בשלב כזה או אחר בחייה. אבל זה לפוסט אחר.

לפני שבועיים בלבד היינו בסיני, בתחושה של אוקיי, הגענו לאיזון, אנחנו עוברים דירה, מורידים קצב, את החרדות והדאגות מהמסע של הכניסה להריון אני לאט לאט משחררת ויהיה לי מקום לצמוח ולהתחזק בו מחדש לקראת התינוק או התינוקת שיצטרפו אלינו בקרוב.

ואז התעוררנו בשבת 07.10.23 והחיים לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו קודם.

גם אם עברנו לגור במקום מרוחק, שלא הייתה בו אזעקה עדיין. גם אם הזוועה והכאב הנוראי הזה לא נגע בי אישית, הלב שלי מרוסק לחלקים קטנים, אין לי אוויר, אין לי מקום בלב ובנפש להכיל את הכאב הזה ואני לא מאמינה שלעולם הזה אני הולכת להביא עוד חיים טהורים וטובים. רגשות האשמה מציפות אותי רק בעצם העובדה שאני נושמת. הולכת לישון מחובקת עם נור במיטה שלו. שעות של חשיפה בלתי נגמרת לזוועות ואנחנו עדיין לא יודעים כלום.

הריון במהלך הקורונה היה נשנוש לעומת מה שהגוף, הנפש והלב עוברים עכשיו. התמונות של הילדים לא יוצאות לי מהראש. מחשבה על הילדים שנשארו מוחבאים בארונות, קבוצות וואטסאפ מתפוצצות במוקדי סיוע וחיפוש אחרי תרומות חלב אם והלב לא מצליח להכיל את גודל התופת והראש לא מצליח לתפוס את מקומו ולהשתלט על הסיטואציה. הוא בניתוק מוחלט. דממה. התנהלות על אוטומט בבית, במשפחה. מחייכת לנור כמה שיכולה, יוצאת לנשום אוויר בחוץ, מאלצת את עצמי וכלום לא נכנס. מלטפת את הבטן שלי שסופסוף יצאה ולא מעכלת שזו המציאות. איך זה ייתכן.

ערב אחד באמצע שבוע שעבר כשאני מנסה להחזיק עוד כמה דמעות שנור לא יראה אותי בוכה אני מבקשת מרלי שנצא לנסיעה לאזור קניות הקרוב אלינו. לקחתי ולריאן בתקופת הטיפולים וסיימתי את הבקבוק ממש כשנכנסנו להריון. הגעתי לחנות טבע וקניתי 2 בקבוקים חדשים. זה בנוסף לרסקיו שאני מטפטפת לפה במשך היום מאז אותה שבת ששינתה את חיינו.

אני כותבת כנראה בעיקר לעצמי כאן. אולי כי אולי עוד מישהי תקרא את זה ותרגיש פחות לבד, שעוד מישהי מרגישה ככה גם. אולי עוד אישה בהריון תקרא ותזדהה גם.

אין לי רעיונות. בטוח שאין לי פיתרונות. רק לומר לך שאת לא לבד.

תנסי לנשום, כמה שאפשר. לחבק את הבטן ולהזכיר לעצמך שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה כרגע למען עצמך ולמען מי שיבוא בעתיד.

חיבוק גדול לך וללב הכואב שלך.

שני