סוף הלידה של נור

השעות הראשונות אחרי הלידה. נור על הידיים שלי, התרגשות גדולה באוויר. אני נותנת אותו לאחות ורלי הולך איתה לשקילה. שואלים אותי כל מיני שאלות על נור ובמקביל אני שומעת מהצד את הרופא והמיילדת מדברים עלי- הוא נותן לה הוראות ללחוץ על הבטן. אין זמן לחכות לשילייה לצאת לבד. יש פה דימום פלוס קרע אחד שצריך לתפור.

חד משמעית המהלך הבא כאב לי יותר מהלידה עצמה- האחיות שלוחצות לי על הבטן והיד של הרופא, בהרגשה לי, עוד רגע בגרון. אני צועקת עליו שהוא מכאיב לי ורלי מהצד מתחיל לשאול שאלות את הרופא. לזה התכוננו. דיברנו על הסיכוי הזה שמשהו יכול לקרות ולא הכל זורם, דיברנו על הסיטואציות הכי קשות ומפחידות. רלי ידע מה הוא צריך לשאול ואת האחריות שמוטלת עליו. בין לבין אני שומעת את הרופא מבקש שיקראו למנתח התורן שאולי נצטרך גם אותו. בארצות הברית הרופא נשים הוא המיילד ובעת צורך גם המנתח. ידעתי שאני בידיים טובות וסמכתי על הרופא שלי. באותה נקודת זמן הייתי לא מפוקסת כלל.

יש פה דימום, וצריך שהשילייה תצא מהר שנוכל לתפור ולתת תרופות כמה שיותר מהר.

אחרי כמה לחיצות מאוד כואבות על הבטן שלי, השילייה בחוץ. אני מקבלת עירוי חדש עם אוקסיטוצין. אחרי 30 דק בהרגשה שלי ( בהסתכלות אחורה כנראה משמעותית פחות ) באה האחות ולוחצת לי על הבטן בתקווה לא לקבל שפריץ לעין. לצערנו, במילותיו של רלי “ יצא ממך זרם של דם כמו במזרקה” . השלב הבא- ציטוטק. ובהצלחה. אמרו לי שאני מקבלת תרופה שתעזור לעצור את הדימום ושהיא חזקה יותר מאוקסיטוצין. יאללה קדימה.

במקביל, נור עלי, מנסים להניק בפעם הראשונה. חיבוקים ונהנים, מתרגשים ומעכלים. אחרי קצת זמן אני מרגישה שאני רועדת. זה לא אותן רעידות שהיו לי בשיא הלידה או ממש אחרי שנור נולד, הפורקן אנרגיה הזה שתיארו לי בהכנה. זה היה אחר, עוצמתיי יותר, דרמטי יותר . ביקשתי שרלי יקח את נור והתחלתי לרעוד ללא שליטה. האחיות הביאו לי אחת אחרי השנייה שמיכות חמות ואחות אחת מחזיקה לי את הרגליים ומנסה להרגיע אותי. אני קוראת לרלי, ננעלו לי הלסתות. רע לי, מאוד.

רועדת. שעה. לקראת 4:30 בבוקר אני רועדת פחות, הלסתות נרגעות ואני רואה את רלי יושב לידי ונור עליו. הוא מספר לי שלכמה רגעים הוא שכב עלי, פיזית על המיטה, לנסות לעזור לי להירגע. ושאת האמת, הוא היה לחוץ. אחר כך למדנו שתופעת לוואי נפלאה של ציטוטק זה רעידות ועליית חום. כשהתאוששתי מהרעידות, בדקו לי חום- 41 מעלות. יופי. הדימום הפסיק, החום עלה. עכשיו אפשר לטפל גם בזה ונותנים לי תרופה להורדת חום ל 24 שעות הקרובות.

גודל הפד שנתנו לי היה באורך של הגב שלי, וכן גם בעובי. עליו שמו קרחון כזה, שהפך להיות החבר הכי טוב שלי ב 3 ימים הבאים, עליו גזות ספוגות במגנזיום ומי הממליס, כל זה ארוז יפה בתחתוני רשת סקסים

ללמוד לעשות פיפי עכשיו ( קודם כל להצליח לעשות פיפי, אחכ לחשוב על לעשות פיפי בשירותים ) לארגן את כל הפד הזה ומה החשיבות של המרכיבים שלו.

(בקרוב תהיה פה רשימת המלצות ממש שווה עם כל המוצרים שניסיתי ואהבתי)

מחשבה והתכוננות לאחרי הלידה חשוב בעיניי כמעט כמו התכונונות ולמידה על הלידה. היום אני יודעת לומר- אולי אפילו יותר. נכון, הלידה היא אירוע משמעותי, עם חשיבות גדולה שתיזכר לעד. אבל להתאוששות ולמוכנות לשלב שבא אחרי, יש חשיבות גדולה על המשך הדרך שלך כאישה וכאמא.

הייתי מוכנה רעיונית עם פדים ותחתוני רשת. לא הייתי מוכנה כלל למפלים ההורמונלים ולתחושות הפיזיות שחוויתי. גם מהלידה עצמה ובעיקר מהדימום המאסיבי והטיפול התרופתי שקיבלתי. עד היום שאני מדברת ומשתפת את סיפור הלידה שלי, החלק שיותר מפעיל אותי הוא אחרי הלידה עצמה. הדימום וההתאוששות.

האם התכוננת לשלב שבא אחרי הלידה? איך?

האם היו לך פריטים חשובים בתיק? מה הפריט הכי חשוב ומה הכי מיותר?