סיפור הלידה של נור
לפני הסיפור , אשתף שנור נולד בסנטה מוניקה, קליפורניה. קשר בין רופא נשים ויולדת שונה בארצות הברית וישראל ולכן בסיפור יש התנהלות שונה ממה שאולי את מכירה.
יום רביעי, 27 למאי. התעוררתי מוקדם עם רלי בבוקר. חשבתי לעשות איתו מדיטציה אבל לא ישנתי הרבה בלילה והרגשתי שאני יכולה למשוך עוד.. משכתי עוד כמה שעות בסביבות 8:30 התעוררתי ונשארתי במיטה. התכתבתי קצת עם אמא וחברות וצילמתי שתי תמונות של הבטן שלי בזמן התכווצות, ברקסטון. רואים ממש יפה את הצורה של הרחם. התחלתי להרגיש את הצירי דמה האלו סביב שבוע 35..
קמתי לשירותים להתחיל את היום וראיתי שהתחיל להשתחרר הפקק הרירי. היה לו מרקם מאוד ספציפי וכך הבנתי מה אני רואה ההפרשה היה צמיגית שקופה וטיפה חומה. גם לזה ידעתי להתכונן, למעשה ציפיתי לראות כל צבע. באחת ההודעות עם אמא בבוקר שלחתי לה את התמונות ואמרתי לה על הפקק הרירי. שתיינו הסכמנו שזה לא אומר הרבה. הרי אני בשבוע 38+1 ופקק רירי יכול להתחיל להתפרק הרבה לפני הלידה.
היום התחיל והחלטתי להמשיך לסדר את הארון בחדר שיהיה של נור ואיפה שאני מסדרת את השידת החתלה שלו. דיברתי עם חן ומיכל בטלפון וירדתי למטה. הסתובבתי קצת בבית ואמרתי לרלי שהברקסטונים באים והולכים. לינדה שלחה לי הודעה בהמשך הבוקר לשאול לשלומי, עניתי לה " אני חושבת שאני בסדר" כי ככה הרגשתי. כל עוד הייתי בתנועה, הם היו תחת שליטה. נשמתי עמוק וזה עזר. אני חושבת שעד הצהריים הייתי רוב היום על הרגליים בשינוי תנוחה והליכה בבית, מטבח ואפילו יצאתי ללכת בקדמת הבית 2-3 סיבובים.
לקראת הצהריים אמרתי לרלי שאני מרגישה עייפה ואמרתי שאנסה לשכב על הספה.
שמתי מוזיקה של מדיטציה, אוזניות ונשכבתי על הספה. במקביל, פתחתי את האפליקציה לתזמון צירים, אמרתי נבדוק- בוא נראה אם יש פה משהו בכלל..
היו צירים במרווח של 10-12 דקות למשך 40-75 שניות. מאוד מפוזר. חלקם חלשים בהם אני רק חושבת על הנשימה ומרגישה שאני שולטת בסיטואציה, אחרים היו טיפה יותר "קשים" ויותר התמקדתי בנשימה עמוקה אל תוך הכאב.
קבענו לצאת להליכה וגם אולי לצלם כמה תמונות לקראת 17:30. אמרתי לרלי שאני צריכה סיבוב קצר יחסית. עלינו לוושינגטון, עד 25 וחזרה הביתה. תוך כדי אני מזהה שהכאבים לא מוקלים או משתנים תוך כדי תנועה ושאני עוצמת עיניים תוך כדי ציר. אומרת לרלי שהוא העיניים שלי.
הגענו הביתה, החלפנו בגדים והתיישבנו על הספה לכמעט שעה. רלי מחבק אותי ונושם איתי כל הזמן. מזכיר לי את המשפטי הכוח שלי ואני מזכירה לעצמי שהכל פתוח. ואולי כל זה באמת רק צירי דמה שעוד מעט עוברים.
עלינו למעלה ושמתי מגבת על המיטה. רלי שכב לידי , נחנו שעה. אולי ישנתי, אולי לא.
סביבות 22:00 נכנסתי לאמבטיה עם מים חמים. לקחתי אוזניות, אייפד ומים. הדלקתי נר ועשיתי לעצמי אווירה. אמרתי שאם זה עוד מעט עובר, נעביר את זה בכיף.
סידרתי את עצמי, פתחתי את האפליקציה וחזרתי לחשוב על נשימות. הצירים התחילו לבוא. אחד אחרי השני. לא סדירים, לא אותה עצימות אבל קיימים. הזכרתי לעצמי שהכל חולף, הכל עולה ויורד כמו גל. היו צירים שעברו בנשימה אחת והיו כאלו שהרגשתי שקורעים אותי מבפנים. התחלתי לחשוב שאם אלו דמה.. מה יהיה במציאות. רק המחשבה הייתה קשה מנשוא. סביבות 23:20 קראתי לרלי. הוא בא מולי, התיישב ושאל מה אני חושבת שאני מרגישה. ביקשתי ממנו להסתכל על התזמונים ולהמשיך איתי. הוא הסכים ששום דבר לא נראה רציף כמו שהנחו אותנו לחפש. אמרתי לו שאני מקווה שזה יעבור בקרוב , נוכל ללכת לישון כי אני מותשת מאוד. אחרי חצי שעה הרגשתי שיש לי לדחוף. יצאתי מהמים והלכתי להתיישב על האסלה. הצלחתי לשחרר טיפה את הלחץ ועברתי למצב 6 על הרצפה. הרגליים היו בסמיכות לקיר, קיבלו את התמיכה והידיים שלי עד הרגליים של רלי שיושב ישיבה מזרחית על הרצפה מולי. נושמים יחד. סופרים ורלי מתזמן. שוב מרגישה לחץ לדחוף. עוברת לשירותים וכך הלוך חזור מספר פעמיים. החלטתי לבדוק את עצמי והרגשתי משהו. ביקשתי מרלי שיביא את המראה קטנה והבנתי שאני רואה משהו. לא ידעתי לומר שזה שק המים אבל נבהלתי. רק עכשיו הבנתי באמת שאנחנו בלידה. שום דבר ממה שקרה לא תיאר לידה. התזמונים הלא רציפים, הכאבים השונים. ציפיתי וחיכיתי לכאבי אגן, גב תחתון. השעה הייתה קרוב ל 00:15 צלצלנו למרפאה לתפוס את הרופא שלנו לקבל הנחיות. תוך כדי שאנחנו ממתינים, 00:23 ירדו לי המים. 00:28 דורון הרופא שלנו עולה על הקו, מבקש שנגיע מיד לבית חולים.
עוד ציר מגיע ואני שואגת. מתישהו בצירים האלו אני מבקשת מרלי שיסגור את החלון מאחורי כי בטח כבר הערתי את כל השכנים.
עוד ציר מגיע ורלי שואל אם הוא יכול לבדוק אותי. אומר שהוא רואה ראש.
אני כל כולי על הרצפה, כלומר על 6 אבל מאוד קרובה לרצפה, מחזיקה את השטיח ביד אחת ואת הבטן שכמעט נוגעת ברצפה ביד השנייה. לא יודעת מאיפה המחשבה עלתה, צעקתי לרלי לצלצל ל 911. לא ראיתי את עצמי קמה או משנה תנוחה לשום מקום אחר. ובטח שלא את רלי זז ממני. במנוחה הבאה רלי מבקש ממני להסתכל לו בעיניים. הוא מזכיר לי שאנחנו בישורת האחרונה, או כמו שאנחנו אוהבים לומר, אני ברחוב OCEAN שזה הרחוב האחרון שאליו נכנסים במרתון לוס אנג'לס. שאת הציר הבא נעביר פה יחד. במנוחה הוא לוקח את הדברים שלנו לאוטו, חוזר להעביר איתי עוד ציר והולכים לאוטו ביחד. וכך היה. לקחתי מגבות, נכנסתי למושב האחורי ויצאנו לבית חולים. ב"תוכנית לידה שלנו" תכננו ללכת ברגל, זה שני רחובות וככה תכננו להעביר את הצירים בהליכה. אז זה לא קרה. וגם, בתקופת קורונה, שגם ככה אין אנשים ברחובות, או מכוניות, הייתה תאונת דרכים בכניסה לרחוב של הבית חולים. המשכנו עוד רחוב כדי לעקוף והגענו לכניסה.
התחננתי לאח בכניסה שלא יעכב אותנו למדידת חום ( קורונה וזה..) , ירדו לי המים, אני בלידה. אין לי קורונה. זה לא עבד. מדדו לשנינו חום והמשכנו למעלית.
הגענו למחלקה. צירים קרובים וכואבים. אני לא רוצה לשבת יותר. בשניות אנחנו בחדר, דקה אח"כ לבושה בכותונת בית חולים מוקפת בצוות ששואל שאלות ואחות מדהימה שמדברת איתי בעברית. איזה קסם. רלי מזכיר לי ואומר לאחות שאני לא רוצה לשכב על הגב. היא מבקשת שנתחיל מבדיקה ונתקדם. מהר מאוד אנחנו מבינים שאני בפתיחה מלאה ושזה הזמן לדחוף. מה גם, שאין לי זמן לאנטיביוטיקה שהייתי אמורה לקבל לפני הלידה ( חיובית ל GBS) הצוות ביניהם אומר שיש סיכוי שדורון הרופא שלנו, לא מגיע. אני אומרת לעילית, האחות, זה בסדר אם דורון לא פה. אני לא רוצה לחכות יותר. והתחלנו. עילית אמרה שננסה להתחיל ככה, זה לא בדיוק על הגב, זה הרגיש לי כמו כיסא ישיבה גבוה, כאילו תרגיל בטן של אולר בו הגוף ממש מתקפל לחצי. היא בצד אחד, רלי בשני ואחויות נוספות מסביב. עילית מנחה אותי לאן לדחוף. להיות רגועה. היא מבקשת ממני לנשום אחרת ממה שתרגלתי. לקחת נשימה עמוקה ולשחרר לכיוון למטה. לא להוציא קול, לא להוציא אוויר מהאף להחזיק ולדחוף את האוויר למטה, לאיפה שהיא מסמנת לי. כל פעם בנקודה אחרת. זה כאב. אחרי כמה צירים כאלו, לא הרבה, אני רואה את דורון לידנו " נו חברים, מה נשמע?" בחיוך אנחנו מתנצלים שהערנו אותו והוא מחייך ואומר שטויות. ו"קדימה". מסתכל, שואלת את האחיות מה המצב ומהר מאוד כבר עם כפפות והידיים שלו עלי. עם חשבתי שעילית נוגעת וזה כואב, לא ידעתי מה מצפה לי. דורון שם אצבע, הנחה לאן לדחוף אבל גם לחץ. אמר וחזר כמה פעמים שהוא לוחץ ככה כדי לנסות למנוע קרע. בציר הבא אני רואה אותו מתלבש לידי ומגש עם כלים לידו. ציר נוסף והוא לוחץ עלי. אני צועקת עליו שהוא מכאיב לי. רלי מהצד אומר לי כמה מדהים מה שהוא רואה ושעוד ציר אחד והראש בחוץ. בציר הבא, לחיצה ארוכה ואני מרגישה תחושת שריפה חזקה כל כך, ממש אש. שנייה אח"כ שמחה בחדר ורלי מסתכל לי בעיניים ואומר שהראש בחוץ. אני נושמת לרווחה. כואב לי כל כך למטה ומגיע עוד ציר. לוקחת נשימה ומבינה שאנחנו ממש בישורת האחרונה. רלי ועילית מושכים אותי קדימה ואני רואה את הראש. במשקפיים של דורון אני רואה כמעט את כל מה שהוא רואה. אמאלה, איזה באלגן! בנשימה הבאה אני מרגישה את הדחיפה מבפנים ואני רואה גוף קטן יוצא ממני, רואה את דורון מושך אותו קדימה ואת רלי ועילית משחררים אותי להישען אחורה. עילית מניחה את נור עלי ובתנועה מיומנת מורידה ממני את החולצה ששמו עלי מוקדם יותר. נור רגוע, עם שתי ידיים על הפנים והיא מלטפת ותופחת עליו מבקשת שיבכה קצת. אני מסתכלת על רלי, בהלם מוחלט. כלום לא כואב יותר, הצפה מוחלטת של רגשות והלם אחד גדול על מה קרה עכשיו. 28 למאי 1:42 לפנות בוקר.
אני מנשקת את הראש הקטן של הגור החדש והמושלם שלי. רלי מסתכל על שנינו בעיניים מנצנצות וכל הרעש שמסביב ואני לא שומעת כלום. רק את הבכי שלו ואת הלב שלנו גדל וגדל. תודה. תודה שהגעת אלינו שלם ובריא.
רלי אומר לי שנור נולד עם יד ימין צמודה לראש ( כלומר כשהראש יצא, יצאה גם יד ימין קטנה וחמודה) וחבל הטבור סביב הצוואר. וכן, יש קרע. הדבר הבא שאני שומעת זה משהו נקרע, רעש כמו צינור כזה שנקרע.. דורון אומר הכל בסדר ואני עם דמעות בעיניים מסתכלת על נור ועל רלי. הצוות לוקח אותו להתנקות ומיד מחזירים אותו אלי שיהיה קרוב לעור שלי. הלם מוחלט.
שתי אחיות מתחילות ללחוץ לי על הבטן מלמעלה ודורון על הבטן התחתונה. כמה שזה כואב. האחיות דוחפות ואני מרגישה את דורון בודק אותי כמו בדיקת רחם "רגילה" , אבל גם דוחף עם היד השנייה מבחוץ. וזה כואב. אני צועקת עליו, מבקשת שיפסיק והוא אומר שהוא מצטער, לא יכול, חייבים להוציא את השלייה כמה שיותר מהר. יש פה דימום שצריך להשתלט עליו. במקביל, מבקש מהצוות שיקראו לכירורג.
שוב לא שומעת כלום, רק את הבכי של נור. ומנסה להיות בכאן והעכשיו מוצפת כולי ובעיקר בהלם. לפני שעה היינו בבית, על הרצפה של המקלחת.
אני רואה את רלי מדבר עם דורון, לא כל כך מבינה מה קורה.
האחיות לוחצות עלי שוב על הבטן לבקשת דורון והוא עם יד שלמה בתוכי לוחץ גם כן. השליה בחוץ. הללויה. יש סיכוי שזה כאב יותר מחלקים גדולים של הלידה. איך לא ידעתי שזה כל כך כואב. ומה הסיפור? מה קרה פה בכלל?
אני רואה את דורון בודק את השילייה, מעדכן שהכל תקין ופונה חזרה אלי. ומתחיל לתפור. 3 דק אח"כ הוא בודק אותי שוב. הכל תקין. מבקש מהצוות לתת לי אוקסיטוצין כי הדימום גדול ומה שיופרש באופן טבעי לא מספיק כדי לכווץ את שפיכת הדמים הזאת.
רלי ונור בצד עם האחות מהתינוקייה, מודדים אותו ומנקים אותו. אני שומעת אותם מצד מדברים על מספרים אבל אני לא מספיק בפוקוס כדי להבין משהו באמת.
מחזירים את נור אלי ורלי לידי. נכנסים לרוטינה של בדיקת דימום כל 10 דק. מה זה אומר?
אני עדיין שוכבת על המיטה, מתחתי ערמות של דפי ספיגה לדם ונוזלים והאחות החביבה באה לוחצת לי על הרחם לראות כמה דם יוצא. מזרקה. אז ככה. פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית. אותו הדבר.
הצוות מקבל אישור מדורון לתת לי תרופה נוספת- ציטוטוק.
נור עלי והאחות אומרת שהגיע הזמן לנסות להניק, אני טיפה מאוששת וערנית אז מנסה. באותו זמן, מכניסים לי עירוי עם תרופה לכיווץ כלי דם להפסיק את הדימום. אחרי 15-20 דק אני שמה לב שאני רועדת ברמה שאני לא מצליחה לנשום סדיר או להשתלט על התנועות שלי. אני מבקשת מרלי שיקח את נור כי אני מפחדת שאני לא יכולה להחזיק אותו יותר. ברקע אני שומעת את הצוות מסביר לי כביכול ( מי שמע אותן בכלל בשלב הזה) ולרלי שיש תופעות לוואי לתרופה הזו- העלאת חום ורעידות. ואז התחיל המסע.
אני מתחילה לרעוד בצורה בלתי נשלטת. רלי מדבר אלי ומזכיר לי לנשום ושהכל בסדר. שאני יכולה להתמודד עם זה ועוד מעט יעלה החום והכל ירגע. אני מבקשת סמיכות חמות, ועוד אחת ועוד אחת. הרגשתי שאני קפואה ולא הצלחתי לשלוט בעצמי. האחות החזיקה לי את הגוף ואז רלי החליף אותה. באיזשהו שלב אני אומרת לרלי שננעלו לי הלסתות. הכל, הכל כאב לי. ניסיתי בכוח להרדים את עצמי. לא עמדתי בזה יותר.
אני חושבת שאחרי שעה הצלחתי להסדיר נשימה, חצי ערה חצי ישנה. רלי לידי, מחזיק את נור, מדבר אליו ואלי.
אני מבקשת מים מרלי- טעות. האחיות לא היו בחדר ושתיתי. רציתי להקיא את נשמתי. אבל לא קרה כלום. מסתבר שעם התרופה הזאת אסור לשתות מים. הייתי מחוברת לאינפוזיה עם נוזלים אז לא הייתה סכנת התייבשות אבל הפה שלי הרגיש כמו אחרי 40 שנה במדבר. נתנו לי לשתות אולי רק שעה וחצי אח"כ..
התאוששתי קצת ושוב בדקו את הדימום, המזרקה קטנה תודה לאל. עכשיו בואי ננסה לקום מהמיטה והכי מאתגר, לעשות פיפי.
לא הצלחתי לקום בלי שהמדדים שלי השתגעו על המוניטור אז לשמחתי קיבלתי- סיר. גם זה לא עבד. אחרי 40 דק זכיתי לקבל קטטר מהיר כדי לשחרר את הלחץ על הכליות. אם הן לא ישחררו נוזלים, הרחם לא יכול להמשיך להתכווץ. לא הבנתי למה, זה מה שהאחות אמרה. בשלב הזה אנחנו באזור 5 וחצי בבוקר אולי 6. אנחנו מדברים, מנסים לשחזר איך הגענו לכאן ומה עברנו בשעות האחרונות. פתאום רלי מבין שיש מצב שהשער של החנייה שלנו נשאר פתוח. עם איך שיצאנו מהבית, הוא לא זכר אם סגר ואני בכלל הייתי בחלל החיצון.. אחרי שראה שאני טיפה מאוששת רלי הלך הביתה, להתקלח . להחליף בגדים לוודא שהכל טוב. האמת, שהוא הלך להעלים את מה שהשארנו מאחורינו בלילה. המקלחת, המגבות, המים שירדו וכל הבלאגן. תודה לאל שהוא עשה את זה. גאון.
ממש איך שרלי חוזר התחילו לסדר אותנו לקראת מעבר למחלקת התאוששות, אותה קומה, צד שני, צוות אחר. לפני שאנחנו עוברים אני שואלת את האחות שהייתה איתנו מההתחלה מתי הגענו לכאן, היא אומרת בודקת את התיק ואומרת לנו 00:50. אנחנו מסתכלים אחד על השנייה ומבינים מה קרה כאן- 50 דקות מהרגע שהגענו לבית חולים, נור היה בחוץ. וואו.
התאוששות- חדר גדול עם אור של בוקר מחכה לנו. על הדלת רשום את השם שלי ואחות מחכה לנו בכניסה. אחרי חצי שעה הגיע אחות סיעודית להסביר לי איך אני צריכה לטפל בעצמי החל מעכשיו ואיך לבנות את התחתונים שלי. מה אני שמה, באיזה סדר, ואיך לשטוף. למזלי רלי הסתכל גם, כי האמת, כל כך כאב לי לעמוד שלא הצלחתי להתרכז.
חוץ מההרגשה של מטאטא בתחת, הרגשתי כאילו נכנסה בי משאית, פיזית בגוף וגם שם למטה. האחות המדהימה הגיע כל שעה להקים אותי לשירותים ולבדוק את הדימום. בפעם השלישית הצלחתי להסתובב במיטה לקראת קימה מהמיטה לבד. אבל זהו בערך. לקראת אחרי הצהריים המאוחרים הצלחתי להתרומם לבד מהמיטה. כל זאת בעודי מחוברת לאינפוזיה עם 2 סוגי אנטיביוטיקה ( בגלל כל מקרה השלייה וזה)
בין לבין צוות נכנס ויוצא, בודק לי חום. בודקים את נור ויועצת הנקה מגיעה ללחוץ לי על הפיטמות עוד קצת. יש!
לא הכרתי לפני זה את תנוחת פוטבול או רוגבי כמו שגיסתי מוואלס אמרה, אבל מסתבר שזו התנוחה האהובה על היועצות הנקה בשלב כה ראשוני של ההנקה.
יום חמישי עבר וחלף לו. ללא ספק הכי מרגש היה הטלפונים והפרצופים של המשפחה כשצלצלנו אליהם בערב שבועות בישראל לחלוק איתם את השמחה שלנו. איזה כיף.
הגיע ערב והצוות התחלף, השעות עברו אל תוך הלילה האחיות נכנסות ועוזרות לי לנסות להניק את נור. רלי במיטה לידי, חצי ישן ואני גם מנסה לישון בין לבין ובעיקר לעכל מה קרה כאן עכשיו.
שישי בבוקר הגיע ודורון בא לבקר מוקדם בבוקר. הצלחתי ללכת לבד לשירותים כשהוא בדיוק הגיע. אמר שיבוא לקראת 12 בצהריים לביקורת נוספת ולקחת את נור לברית. ככה זה כאן.
גם רופאה מהצוות של הרופאת ילדים שבחרנו הגיע לבדוק את נור והכל עבר טוב. במהלך הבוקר עוד התלבטנו אם להשתחרר היום או מחר. הייתי דיי חלשה ומטושטשת עוד מאנטיביוטיקה והאמת שפשוט חששתי. אחרי שאכלנו ודיברנו ביננו הבנו שאנחנו מסוגלים( וגם שאי אפשר להישאר בבית חולים לנצח.. ) אנחנו יכולים לצאת מבית החולים ולהתחיל את הפרק השני בחיים שלנו. בתמימות רבה חשבנו שנוכל ללכת. חשבתי שאני יכולה ללכת.. ניסינו באותו בוקר ללכת במחלקה, היה מאתגר פלוס, הלכתי לאט אבל הלכתי.. האחות הראשית הסבירה לנו בנעימות שהיא לא יכולה לשחרר אותי אם אין פה רכב למטה שמחכה לי. רלי הלך להביא את האוטו ולחבר בפעם הראשונה את הכיסא תינוק. ככה זה כשהתינוק שלך מגיע שבועיים לפני הזמן.. לקראת הערב, 5-6 שוחררו והגענו הביתה. שלום למציאות החדשה. ברוכים הבאים הביתה נור שלנו. כמה טוב שבאת.